Paco de lucia - פאקו דה לוסיה

Paco de Lucia - Francisco Sanchez Gomez

פאקו דה לוסיה נחשב לנגן פלמנקו החשוב ביותר בכל הזמנים, אשר קבע גבולות טכניים חדשים לנגינת הפלמנקו, שאנשים אחרים בתקופתו לא יכלו להשיג. כך הגיטרה הייתה במעמד גבוה מאוד לא רק בעיניהם של נגני הפלמנקו בלבד, אלא גם בעיניהם של נגני הגיטרה בעולם כולו. הדבר התבטא במהירויות נגינה שלא היו ידועות קודם לכן, בצלילים נקיים למדי, בהלחנה חדשה בתחום הפלמנקו ובקטעים מוזיקליים יפהפיים, מרגשים ועצמתיים. בעקבות פיתוח טכניקות אלה, רבים מנגני הגיטרה בעולם ניגנו והופיעו אתו. פאקו דה לוסיה התפרסם בעולם כולו ועמד בראש נגני הגיטרה הספרדית בספרד ובעולם כולו בזכות שני אירועים עיקריים: 1. הופעותיו עם שני נגני גיטרה הגדולים: John mac laughlin ו-Al de meola, אשר תקליטם המשותף "Saturday night in san francisco" התפרסם בעולם כולו. 2. השתתפותו בסרט הנודע "Carmen".

פאקו דה לוסיה - Paco de Lucia נולד ב- Algeciras ב-21/12/1947. אביו היה גיטריסט אבל מכר בדים וניגן במסיבות פלמנקו. אימו Lucia (מכאן שמו האמנתי) הייתה עקרת בית. בגיל 13 הוא נסע בפעם הראשונה להופעות בארה"ב כנגן פלמנקו שלישי בבלט הקלסי ספרדי של: Jose Greco. באותה תקופה פאקו דה לוסיה הושפע מאוד מנגינתם של נגני גיטרה פלמנקו הגדולים דאז: Ninio Ricardo , Sabicas וMario Escudero . שני האחרונים המליצו לו לחפש סגנון משלו. הבעיה הייתה שפאקו עדיין היה נער, וכפי שהוא אומר היום: "זוהי האישיות של כל אחד". בגיל 14 הוא זכה בתחרות הבינלאומית של נגני הפלמנקו של jerez.

על הפלמנקו המודרני מול המסורתי הוא אמר: "אני לא מסכים עם אלה הטוענים שפלמנקו הוא המסורתי בלבד. הם לא מאפשרים לכל אחד שיעשה מה שבא לו. הם טוענים שאם מה שאתה עושה או מה שאתה מפתח נמצא במסגרת של הפלמנקו, הם מאפשרים זאת במוקדם או במאוחר. בכל אופן, אילולא הם העולם היה מתמוטט. אני חושב שהכול מותר אם אתה יודע לאזן."

איך מוזיקת הפלמנקו הפרימיטיבית מסתדרת עם החיפוש אחר הרמוניות חדשות?

פאקו: "עם יד אחת שתופסת את המסורת והאחרת מגרדת ומחפשת. חשוב מאוד לא לאבד את המסורת כי בה נמצא הבסיס. אתה יכול לברוח ממנה לכל מקום אבל לעולם לא לעזוב את השורשים, כי בסופו של דבר בהם נמצאת הזהות, הריח והטעם של הפלמנקו."

על התחברותו ל-John mac laughlin ו-Al de meola: "הפיוז'ן יכול להצליח אבל אני לא מאמין בו. החיבור הזה עמם לא היה פלמנקו וגם לא ג'ז. זה היה פיוז'ן של מוזיקאים ולא של מוזיקה."

על הביקורות אמר:

"הביקורות לעולם לא יהיו טובות כי אני מאמין שכל אדם הוא המבקר של עצמו. אם ניגנת גרוע בהופעה והביקורות היו טובות אתה מאבד את הכבוד למבקר. באחוז נמוך מאוד מהמקרים הביקורת יכולה להיות בונה, אפילו שהיא שלילית. כשהייתי בן 17 הניו-יורק טיימס עשה אותי 'ירוק', אבל הרשים אותי מאוד באמת שהייתה שם. בדרך כלל הם מבקרים באופן לירי מאוד, יפה מאוד, אבל לא יותר מזה, או שהם מדברים עליי באופן חיובי מאוד בלי להסביר למה. ביפן הם יותר רציניים, מדעיים ודקדקניים."